מרבית הפגיעות המיניות בישראל אינן מגיעות לבית המשפט. לא בגלל חוסר חומרתן, אלא בגלל מבנה המערכת: התיישנות, חוסר ראיות, "מילה מול מילה", ונפגעות ונפגעים שבוחרים/ות שלא להתלונן כי המחיר הרגשי והחברתי כבד מדי. בדיוק בחלל הזה פועל מודל של צדק מאחה, שמציע תהליך ריפוי לנפגע/ת, לפוגע/ת ולמעגלים שסביבם.
הכתוב כאן מבוסס על וובינר מרכז פנימה בנושא צדק מאחה, בהנחיית ד"ר מולי גרוסמן ראש מרכז פנימה ואפרת רבינוביץ', עובדת סוציאלית, מנהלת בית הדין שהרב שמואל אליהו הקים לטיפול בפגיעות מיניות (ובתו).
מה זה צדק מאחה
צדק מאחה הוא תהליך מובנה ומונחה מקצועית, שמטרתו לתקן את הנזק שנגרם בפגיעה - לא ברמה חברתית או משפטית, אלא ברמה בין-אישית. בליבו עומדת ראייה מערכתית: במקום להתמקד אך ורק בנפגע/ת או אך ורק בהענשת הפוגע/ת, התהליך רואה את הרשת כולה - נפגע/ת, פוגע/ת, משפחה וקהילה - ומכוון לריפוי של כולם.
המטרה, בניסוח חד של ד"ר מולי גרוסמן, היא "לאחות, לחבר, מחדש את המשפחה בעקבות הפגיעה, או את הקהילה בעקבות הפגיעה". התהליך מספק מענה בדיוק במקום שבו מערכת המשפט עוצרת - כי הרבה ממה שלא נסגר בין כותלי בית המשפט, נסגר בסופו של דבר בתוך המשפחה והקהילה.
בישראל פועלים בתחום בית הדין שהקים הרב שמואל אליהו לטיפול בפגיעות מיניות, ומרכז פנימה שמלווה תהליכים כאלה לצד הטיפול הקליני. העיקרון המוביל בכל תהליך, ללא תלות בגוף המבצע, הוא פשוט: השליטה חוזרת לנפגע/ת. כל פרט - מקום, שעה, משך, מי נוכח, מה מותר להיאמר - נקבע על ידה, כי השליטה היא בדיוק מה שנלקח בפגיעה, והחזרתה היא תחילת הריפוי.
למה אנחנו צריכים את זה בכלל
סדר הגודל של התופעה בישראל - כפי שמציג ד"ר גרוסמן בוובינר - הוא קשה לעיכול: אחת משלוש נשים, ואחד מחמישה עד שישה גברים, יחוו פגיעה מינית במהלך חייהם ויפתחו פוסט-טראומה. בין 85 ל-90 אחוז מהפגיעות מתרחשות בסביבה המוכרת - בתוך המשפחה, השכונה, הבניין, או אצל מי שאמור לשמור. הפגיעות ברובן מתמשכות, לא חד-פעמיות.
גם כשנפגעת רוצה לפנות למשפט, המספרים מאכזבים: כ-10 אחוז בלבד מתלוננים במשטרה, בכ-85 אחוז מהמקרים לא מוגש כתב אישום, ורק כ-2 אחוזים מכלל המקרים מגיעים לידי הליך פלילי. המשמעות הכואבת: גם נפגעת שצוברת כוחות להגיש תלונה, צפויה בסבירות גבוהה שהתיק שלה ייסגר.
ויש עוד מחיר סמוי. נפגעות שכן מתלוננות מתארות את החקירה כ"אונס שני במשטרה" - חוזרים ומתשאלים אותן שוב ושוב, מול שוטרים שלא תמיד מאמינים. הטראומה המשנית הזו דורשת טיפול מקצועי בפוסט-טראומה מינית, ולעיתים היא הסיבה לכך שנפגעות בוחרות דרך אחרת - כזו שלא תוסיף להן פציעה נוספת.
למי צדק מאחה מתאים
שבעה מצבים עיקריים שבהם צדק מאחה מספק מענה שההליך המשפטי אינו יכול לתת:
- כשחלה התיישנות - הפגיעה התרחשה לפני שנים רבות ולא ניתן להגיש תלונה. לעיתים נפגעת מבינה את משמעות הפגיעה רק בבגרותה, לאחר טיפול וחיים שלמים.
- כשאין ראיות - "מילה מול מילה", בלי מסמכים, עדים או ראיות פיזיות. סיכויי הרשעה נמוכים מראש.
- כשיש חמלה כלפי הפוגע/ת - לעיתים אדם שפגע הוא גם אדם משמעותי עבור הנפגע/ת. "אני לא רוצה שהוא ייכנס לכלא, אני אוהבת אותו" - משפט שאפרת רבינוביץ' שמעה מנפגעת בבית הדין, מלווה בבקשה שיתייחסו לפוגע בחמלה.
- כשהנפגע/ת לא יכול/ה לעמוד בהליך - חקירה משטרתית היא שחזור חוזר ונשנה של הפגיעה. לא כל אחד/ת יכול/ה לעבור את זה.
- כשיש חשש מנקמה משפחתית - בעיקר בקהילות סגורות. הנפגעת מעריכה שמשפחתה תצא נגדה אם תתלונן.
- לאחר הליך פלילי שהסתיים - גם פוגע שישב בכלא עדיין חייב משהו לנפגע/ת ולמשפחה. הכלא אינו סגירת מעגל אישית.
- בפגיעה בתוך המשפחה - כשהפוגע הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה (אבא, סבא, דוד, אח גדול), קשה מאוד להרחיק אותו בלי לקרוע את כל המערכת.
עם זאת, צדק מאחה אינו תחליף אוטומטי למשפט. יש מצבים שבהם הדרך הראויה היא הליך פלילי. הבחירה נעשית אחרי ייעוץ עם מטפל/ת שמתמחה בפגיעות מיניות ומכיר/ה את שני המסלולים ואת ההשלכות החוקיות של כל אחד.
לפני שמחליטים על כיוון, שווה לשקול התייעצות עם גורם מקצועי שמכיר את המודלים השונים, את המגבלות ואת ההשלכות החוקיות של כל מסלול. החלטה מבוססת מידע שווה ריפוי יציב יותר בהמשך.
איך התהליך נראה בפועל
אין שני תהליכי צדק מאחה זהים - כל אחד בנוי אחרת, כי כל סיפור, כל משפחה וכל נפגע/ת מביאים עימם נקודות זינוק שונות. העקרונות אחידים, אבל הפרטים משתנים מתהליך לתהליך. עם זאת, חמישה שלבים חוזרים כמעט בכל מקרה:
- בשלות טיפולית של שני הצדדים (חודשים עד שנים של טיפול מקדים).
- תיאום בין המטפלים של הנפגע/ת ושל הפוגע/ת.
- קביעת פרטי המפגש על ידי הנפגע/ת בלבד.
- המפגש עצמו - סיפור הנפגע/ת ולקיחת אחריות מפורשת של הפוגע/ת.
- הסכם מעשי קביל משפטית, הכולל פיצויים והגבלות.
שלב 1: בשלות טיפולית של שני הצדדים
הנפגע/ת חייב/ת להיות בתוך תהליך טיפולי משמעותי, אצל מטפל/ת שמתמחה בפגיעות מיניות. לא מתחילים כשהגילוי טרי או כשהנפגעת מוצפת ולא יכולה להגיע לחדר בלי להתפרק. גם הפוגע/ת חייב/ת להיות בטיפול ולקחת אחריות מראש על מעשיו/ה - פוגע שטוען "עשיתי לה חצי ממה שהיא אומרת" כלל אינו מוכן לתהליך.
שלב 2: המטפלים מתאמים ביניהם
אין שיחה ישירה בין הפוגע/ת לנפגע/ת, ואין הצלבה בין מטפל אחד למטופל של השני. המטפלת של הנפגעת משוחחת עם המטפל של הפוגע, והם בונים יחד את המסגרת: מקום, שעה, משך המפגש, סדרי ישיבה, מי מלווה את כל צד.
שלב 3: הנפגע/ת קובע/ת את הפרטים
בתוך המסגרת הזו, הכל נקבע על ידי הנפגע/ת. לא חלק מהדברים - הכל. אם היא מבקשת שהפוגע לא ידבר במפגש הראשון, כך יהיה. אם היא מבקשת שלא יסתכל בעיניה, כך יהיה. סדר ישיבה מסוים, מלווה ספציפי, שעה שבה היא אסופה - הכל מתקבל ומבוצע. הסיבה פשוטה: השליטה היא בדיוק מה שנלקח בפגיעה, והחזרתה היא תחילת הריפוי.
שלב 4: המפגש עצמו
במפגש, הנפגע/ת מספר/ת את הסיפור מנקודת מבטו/ה - והפוגע/ת מקשיב/ה בשקט. אין התנצחות, אין תיקונים של "זה לא היה כך", אין הסברים. גם אם הנפגעת אומרת "זה נמשך נצח" והפוגע זוכר "זה היה חצי שעה" - הוא שותק. הנרטיב שלה מקודש בחדר.
אחרי ההקשבה מגיעה לקיחת האחריות, במילים מפורשות: "אני פגעתי בך, אני השפלתי את כבודך, אני עשיתי את הדבר הכי נורא בעולם". לא "אם פגעתי", לא "סליחה אם נפגעת" - אלא אחריות מלאה, בגוף ראשון, בלי סייגים. זה לב התהליך.
שלב 5: הסכמות מעשיות
בסוף נחתם הסכם שיכול לכלול פיצוי כספי עבור טיפולים ועוגמת נפש, התחייבות להימנע מאירועים משפחתיים שבהם הנפגעת נוכחת, התנצלות פומבית מול המשפחה, או כל מרכיב אחר שהנפגעת מבקשת. הסכומים לעיתים משמעותיים - אחת הנפגעות סיפרה לפוגע שפתחה טבלת אקסל והוציאה יותר מ-80 אלף שקל על טיפולים בעקבות הפגיעה.
מה הנפגע/ת מרוויח/ה
הרווח הראשון הוא החזרת השליטה והנראות. אחרי שנים של תחושת שקיפות, של "מה, את מדמיינת?", של פקפוק ובדידות - מגיע רגע שבו הפוגע מסתכל בעיניים ואומר את המילים המלאות. ד"ר גרוסמן מתאר נפגעת שהפגיעה שלה התרחשה לפני 35 שנה: "35 שנה אני מרגישה שקופה, אני מרגישה דרוסה, אני מספרת למשפחה שלי, אף אחד לא מאמין לי. והיום נעשה הצדק, היום הוא בא, מסתכל בעיניים של כל המשפחה המורחבת, ואומר 'אני פגעתי בך, אני השפלתי את כבודך, אני עשיתי את הדבר הכי נורא בעולם'".
הרבה פעמים נפגעות מדווחות שמה שטיפולים ארוכים לא הצליחו לעשות, הפוגע עושה במחי יד. שמיעת המילים "את צודקת, זה אכן קרה" מפי הפוגע היא קריטית - היא מפרקת את מנגנון הדיסוציאציה, אותו ניתוק שמטשטש לנפגעת את הבוחן מציאות ומשאיר אותה שנים בספק לגבי האם זה באמת קרה ומה באמת קרה.
הרווח השני הוא הפחתת תסמיני פוסט-טראומה. כשהפוגע מפסיק להחזיר את האשמה - "את פיתית אותי", "את סתם מדמיינת", "את מגזימה" - הנפגעת מתחילה להאמין לעצמה. התסמינים (דיסוציאציה, סיוטים, חוסר ריכוז, הפרעות אכילה) נחלשים, נעשים פחות דומיננטיים, ולעיתים נעלמים לחלוטין.
מה הפוגע/ת מרוויח/ה
מוזר לדבר על "רווח" של הפוגע/ת, אבל זו האמת: גם הוא/היא יוצאים מהתהליך עם משהו - לא כהנחה, אלא כתוצאה של לקיחת אחריות ותשלום מחיר. הרווח הראשון הוא חזרה למשפחה ולקהילה. המשפחה שבעטה בפוגע והוציאה אותו מחוץ למחנה מוכנה להחזירו לחיקה אחרי שלקח אחריות מלאה. בחלק מהמקרים רב הקהילה פוסק שהפוגע יכול לחזור להיות חזן או להצטרף למניין: יש תשובה בעולם, יש דרכי תיקון.
הרווח העמוק יותר הוא שלום נפשי. פוגעים מדווחים שגם אחרי ריצוי עונש מאסר וטיפול ממושך, משהו כבד מאוד המשיך להציק להם. רק אחרי הסתכלות בעיניים, בקשת סליחה ותשלום פיצויים - הם חזרו לישון בלילה. כפי שמצוטט בוובינר מדברי פוגע: "רק כאשר היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה 'אני מוחלת', רק אז חזרתי לישון".
צדק מאחה אינו "הנחה" לפוגע/ת. הוא דורש תשלום כספי, הרחקה חברתית או התנצלות פומבית - מתוך הסכמה מלאה ומרצון.
מה המשפחה והקהילה מרוויחות
פגיעה מינית בתוך המשפחה היא אירוע רב-נפגעים. ההורים מאשימים את עצמם ("איך לא שמנו לב?"), מאשימים זה את זו, וחיים בתחושת כישלון הורי. האחים מתפצלים בנאמנויות. הרווחה מוציאה את הפוגע הקטין מהבית, המשפחה המורחבת מזדעזעת, והקהילה לא יודעת אם לתמוך במשפחה או להתנער ממנה.
תהליך מוצלח של צדק מאחה מאחה את השברים. הקהילה לוקחת אחריות קולקטיבית, והיציאה של הסיפור לאור - בתוך מסגרת מקצועית ולא כשערוריה - דווקא מפחיתה פגיעות עתידיות, על פי הפתגם שמצטט ד"ר גרוסמן: "אור השמש מחטא הכל". כשהקהילה לא משתיקה, קשה יותר לפוגעים פוטנציאליים לפעול. לצד התהליך הזה, התמודדות עם פגיעה בתוך משפחה דורשת פעמים רבות ליווי מערכתי של טיפול משפחתי, במקביל לטיפול האישי בנפגע/ת ובפוגע/ת.
הראייה מהשטח - בית הדין של הרב שמואל אליהו
ליד הליווי הטיפולי-פסיכולוגי שמרכז פנימה מעניק, פועל בישראל בית הדין שהקים הרב שמואל אליהו לטיפול בפגיעות מיניות, אותו מנהלת אפרת רבינוביץ', עובדת סוציאלית ובתו של הרב. עשרות תהליכי צדק מאחה התקיימו שם, וההיקף הזה מאפשר לה להביא פרספקטיבה ייחודית לשיח.
בעיניה, המפגשים האלה הם דבר קדוש, "קודש קודשים" - נקודת מפגש של צדק ושלום, שני קצוות שלכאורה סותרים. מתוך ניסיון של שנות עבודה בחדר, היא מוסיפה לתמונה שני נדבכים מעשיים שכל מי ששוקל את הדרך הזו חייב להכיר: ההבחנה בין צדק מאחה לגישור, וההיבט המשפטי.
צדק מאחה וגישור - ההבדל המהותי
אחד הבלבולים הנפוצים הוא בין צדק מאחה לגישור, והבהרת ההבדל חשובה במיוחד. בגישור יש שוויון בין שני הצדדים - הוא יוצא מנקודת הנחה שלאף צד אין כוונות רעות. בצדק מאחה אין שוויון כזה: ברור שהיה כאן אדם עם כוונות רעות, והנפגע/ת מקבל/ת מרחב מוגן לומר את מה שיש להם לומר. המקשיבים - שני המטפלים ויתר הנוכחים - שומעים בתשומת לב, עם כל הלב, את הכאב, הצער והנזקים שנגרמו. אין "איזון גרסאות", אין "שתי אמיתות". יש סיפור אחד, והוא שלה.
מתי צדק מאחה לא מתאים
לא כל מקרה מתאים לתהליך כזה. מתוך הניסיון המעשי של בית הדין, אלה החסמים המרכזיים:
- כשמתנהלת חקירה פלילית פעילה - כל שיח בין הצדדים מהווה שיבוש חקירה, עבירה פלילית. אסור לקיים צדק מאחה במקביל.
- כשיש חובת דיווח - בחשד לפגיעה בקטינים קיימת חובה חוקית לדווח, והתהליך לא פוטר ממנה.
- כשהפוגע/ת לא בטיפול מספק - או בטיפול קצר מדי, או אצל מי שאינו מומחה לפגיעות מיניות.
- כשהפוגע/ת לא לוקח/ת אחריות אמיתית - מגיע להתנצח, להסביר, להקטין את חומרת המעשה. סימן מובהק שמציינת אפרת: פוגע שבוכה על העולם הבא שלו אבל לא אמר פעם אחת "אני מצטער על מה שעשיתי לה".
- חשש מאיבוד שליטה - נפגעים/ות שחוששים שמשהו יתפרץ בתהליך והם יאבדו שליטה פעם נוספת. חשש לגיטימי שצריך לקחת ברצינות.
- חשש מאיסוף ראיות מצד הפוגע/ת - פוגעים חוששים שכל הכנות והגילוי לב שלהם בתהליך ישמשו נגדם בהמשך, אם הנפגע/ת לא יצא/תצא מרוצה.
- כשמטרת הנפגע/ת היא מאסר - צדק מאחה לא יכול לשים אף אחד בכלא.
- כשהרצון אינו של הנפגע/ת עצמו/ה - כשבן/בת זוג או הורים פונים במקום הנפגע/ת. הרצון שלהם, גם אם מתוך אהבה וכבוד, אינו מספיק. השאלה חייבת להישאל ישירות.
וגם כשתהליך מתחיל, הוא יכול להיעצר בכל שלב. אם דברים מתפתחים בכיוון לא בריא, עצירה היא לא כישלון - היא שמירה על הנפגע/ת.
ההיבט המשפטי
נפגע/ת שעוברים תהליך של צדק מאחה אינם מאבדים את הזכות להתלונן בעתיד. שום דבר בתהליך אינו חוסם הליך משפטי. ההסכם שנחתם בסוף הוא הסכם בין-אישי, לא ויתור על תלונה, ובבית הדין מבהירים לכל פונה שאפשר להגיש תלונה למשטרה גם אחרי התהליך.
עם זאת, שני דברים מעשיים חשובים להכיר:
- מהרגע שהפוגע/ת שומע/ת את טענות הנפגע/ת במסגרת צדק מאחה, הוא/היא יודע/ת מה הטענות. אם יוגש בעתיד כתב אישום, הידיעה הזו עשויה להשפיע על הגנתו/ה. זה לא "שיבוש חקירה" כשאין חקירה פעילה - אבל זה "זיהום" פוטנציאלי.
- בצד החיובי: ההסכם הנחתם בסוף קביל משפטית. אם הפוגע התחייב לשלם סכום ולא עומד בזה, ניתן להגיש את ההסכם לבית משפט או להוצאה לפועל. אם הנפגעת תבחר להגיש בעתיד תביעה אזרחית, בית המשפט יתחשב בהסכם הקיים.
בנוגע לסודיות - המטפלים והמנחים חותמים על סודיות ולא יכולים להעיד בבית משפט. אחרים שנוכחים בתהליך (בני זוג, מלווים) אינם כבולים בהתחייבות זהה.
בחירת מטפל/ת - למה זה קריטי
תהליך צדק מאחה הוא עבודה עדינה, וההבדל בין תהליך טוב לתהליך רע הוא לא דקות של הבדל אלא של ריפוי מול פציעה נוספת. תהליך גרוע - שמתנהל על ידי מי שאינם מומחים בפגיעות מיניות או בשיטה עצמה - עלול לגרום לפגיעה שנייה ושלישית באותה נפגעת. עדיף לא לעשות תהליך מאשר לעשות תהליך רע.
מטפל המלווה תהליך כזה חייב להיות מומחה בפגיעות מיניות, בעל ידע וניסיון בעקרונות של צדק מאחה, ויכולת להזהות רגעים שבהם התהליך לא מתאים. הצוות המקצועי של מרכז פנימה כולל מטפלים/ות המתמחים/ות בליווי תהליכים מסוג זה לצד מענה טיפולי מלא.
הקורס המקצועי של מרכז פנימה לפגיעות מיניות
הוובינר שעליו מבוסס מאמר זה הוא הקדמה לקורס מקצועי בן 20 מפגשים בנושא פגיעות מיניות המתקיים במרכז פנימה בירושלים. הקורס מיועד למטפלים/ות בלבד (גברים ונשים בכיתות נפרדות) ומועבר על ידי קרימינולוגים/ות קליניים/ות, פסיכולוגים/ות ועובדים/ות סוציאליים/ות קליניים/ות. אנשי טיפול המעוניינים/ות להעמיק בתחום ולקבל כלים מעשיים - פרטים מלאים והרשמה באתר.
