דיסטימיה: הדיכאון החבוי שהמשפחה מזהה לפני האדם עצמו

כשאנחנו חושבים על דיכאון, מה עולה לנו בראש? בדרך כלל אנחנו מדמיינים אדם שלא קם מהמיטה, לא מתקלח, לא אוכל, לא מסוגל להגיע לעבודה. זו תמונה ברורה של משבר. אבל מה קורה כשהדיכאון נראה אחרת לגמרי? כשהאדם כן מתפקד, כן הולך לעבודה, כן מחליף חיתולים לילדים - אבל משהו עמוק בפנים שלו כבה?

זה בדיוק מה שאני רוצה לשתף איתכם היום. בשיחה שלי בתוכנית "חיים באיזי" עם הרב אסף רצון, דיברתי על תופעה שנקראת דיסטימיה - או בשמה העברי: הדיכאון החבוי. כמנהל מרכז פנימה להכשרת מטפלים, אני פוגש תופעה זו לא מעט, והיא מאוד מתעתעת. בואו אסביר למה.

כשההבדל הוא בין "לחיות" ל"להתקיים"

דיסטימיה היא לא דיכאון במובן הקלאסי. זה דיכאון קל, או כפי שאני אוהב לקרוא לו: דיכאון חבוי, דכדוך, או הדיכאון הסמוי. התמונה הקלינית כאן שונה לחלוטין מדיכאון רגיל, והיא יותר מורכבת ורחבה בשכבות.

תחשבו על זה ככה: בדיכאון רגיל, האדם נשבר. הכל נעצר. אבל בדיסטימיה? האדם ממשיך. הוא מתפקד. הוא הולך לעבודה בבוקר, מטפל בילדים אחר הצהריים, עונה למיילים, משלם חשבונות. מבחוץ, החיים ממשיכים. אבל מבפנים - האדם כבוי. הוא חי על "שלושים אחוז בטריה".

מטופל אחד תיאר לי את זה בדיוק נכון: "פעם הייתי עובר מלבן ללבן ללבן ללבן. היום אני עובר משחור לשחור לשחור לשחור. יש לי כל מיני נקודות של אור, אבל אני מדלג עליהן, כמו שפעם דילגתי על נקודות של חושך."

אותו אדם סיפר לי עוד: "פעם הייתי מארגן את כל הקידושים, אני הייתי ארוך החיים בבית כנסת. היום, מנחם מארוח חוזר הביתה. אין לי כל הדבר הזה." כל הנופח, כל שמחת החיים, כל הפאר - נעלם. כל מה שהפך את החיים לחיים, וכל מה שמעבר לפונקציות הבסיסיות - צומצם למינימום מחיים.

המשפחה רואה מה שהאדם לא מודה בו

וכאן מתחילה הבעייתיות. כשאדם נשבר לגמרי מדיכאון, כולם רואים את זה. אי אפשר להתעלם. אבל בדיסטימיה? זה מאוד מתעתע. החיים נמשכים, הבן אדם עובד, הבן אדם מתפקד כהורה. אז איפה הבעיה?

הבעיה היא שכל החיות, כל שמחת החיים - אבדה. והאדם עצמו? הוא בדרך כלל לא יספר את זה לעצמו. הוא יגיד "הכל בסדר, הכל טוב". והוא ימצא הסברים מצוינים למצב שלו. "אנחנו במלחמה, אז כולם יותר כבויים", "כל עם ישראל כבוי עכשיו", "זה התקופה, זה הלחץ בעבודה". לפעמים הוא אפילו ייתן לזה איזושהי הצדקה אידיאולוגית: "אני לא צריך את כל הבלגן של העולם הזה".

אבל המשפחה? המשפחה יודעת. המשפחה רואה את השינוי. ואז אני שומע משפטים כמו: "תשמע, הוא לא מה שהיה. יש את יוסי של לפני המלחמה, ויש את יוסי שאחרי המלחמה. זה כאילו יוסי אחר."

ומה זה אומר "יוסי אחר"? פעם הוא היה נפגש עם חברים כל שבוע - היום הוא לא נפגש. הוא אהב לשחק כדורסל - היום הוא לא משחק. יש את כל הדברים שמעבר לחיים עצמם, הדברים שעושים את החיים שווים, והם פשוט נעלמו. הוא הולך לעבודה כי הוא חייב, אבל הוא אדם כבוי.

איך דיסטימיה מתחילה? הקשר לטראומה

אז מה גורם לאדם להיכנס למצב כזה? יש כמה דרכים, אבל אני רוצה להסביר משהו חשוב קודם - זה בעצם הגדרה של טראומה.

כשאני מדבר על טראומה, אני מתכוון לפצע על החיים, פצע שחילק את אותו אדם לשני מופעים שונים - לפני ואחרי. כשאירוע בחיים חוצה את הזמן לשניים ומשנה לחלוטין את האדם - זו טראומה. והמושג "פוסט טראומטי" מתייחס בדיוק למצב הזה.

מה הכוונה בפוסט טראומטי? כשבן אדם, אחרי 30 יום - ככה אנחנו מגדירים את זה מבחינה קלינית - לא מצליח להתגבר על אותו אירוע, והוא נכנס לאיזשהו מופע אחר של חיים. ובמקרה שלנו, המופע הזה יכול להיות דיסטימיה - דיכאון קל שנמשך, לפי הספרות המקצועית, לפחות שנתיים. זו תקופה ארוכה מאוד, ולכן המצב כל כך מתעתע - כי הוא הופך לחלק מהשגרה.

אז מה האירועים שיכולים לגרום לכך? זה יכול להיות פטירה של אדם קרוב. זה יכול להיות מלחמה - כמו מלחמת שמחת תורה למשל. זה יכול להיות כל אירוע משמעותי שפתאום גורם לאדם לשאול "מה בעצם החיים? מה החיים שווים?" ופתאום כל השמחה והחיים נראים כתפל, והאדם נכנס לאיזשהו מצב דיסטימי, דיכאון חבוי.

לא תמיד מדובר באירוע אחד ברור. לפעמים זו הצטברות הדרגתית. בן אדם מתחתן, ילדים, משכנתה, חובות, לחצים - הצטברות. וזה לאט לאט מכבה אותו, מצמצם אותו. גם זה יכול להוביל לדיסטימיה.

אמונות מגבילות: כשהמחשבות קובעות את המציאות

יש עוד מסלול שגורם לדיסטימיה, והוא קשור לאמונות פנימיות. אני קורא לזה "אמונות מגבילות" - אמונות על החיים, על עצמו, על בני אדם, שמדריכות את החיים של האדם בצורה שמקטינה אותו.

תארו לעצמכם אדם שפעם האמין ש"העולם הוא טוב, העולם צועד לכיוון טוב, אני אדם אופטימי". ופתאום משהו השתנה, והאמונות שלו הפכו להיות: "העולם הוא פסימי, העולם הוא אדם לאדם זאב, צריך להיזהר בעולם, העולם הוא מלא אנשים שרוצים ברעתי."

כשאדם חי עם האמונות האלה, מתרחשת איזושהי התכנסות פנימית. כל מרוץ החיים שבו הוא היה מאושר - פתאום הופך להיות מאוד מאוד מצומצם. הוא מסתגר בעצמו, נזהר, לא סומך. וככה, גם בלי אירוע טראומטי ספציפי, האדם יכול להיכנס לדיסטימיה.

כמה זמן זה צריך להמשיך כדי לאבחן?

זו שאלה קריטית. כדי לאבחן דיסטימיה, המצב צריך להימשך לפחות שנתיים אצל מבוגרים, או לפחות שנה אצל ילדים ומתבגרים. זה שונה מאוד מדיכאון קליני שאנחנו מאבחנים כבר אחרי שבועיים.

למה כל כך הרבה זמן? כי המצב הזה מתעתע, והוא יכול להיראות כמו תקופה קשה שעוברת. אבל כשזה נמשך שנתיים שלמות, וכל הזמן הזה האדם חי במצב של "חצי מת, שלושת רבעי מת" - כלומר, הסביבה מתארת אותו ככה - אז ברור שמדובר במשהו שדורש טיפול מקצועי. הוא חי את עצם החיים, אבל כל מה שקשור לשמחה של החיים, לבונוסים של החיים - זה לא נמצא שם.

למה CBT? הבעיה עם טיפול מסורתי

כשמגיע אליי מטופל עם דיסטימיה, אני לא משתמש בגישות טיפוליות מסורתיות. יש לכך סיבה ברורה, ואני רוצה להסביר אותה.

בטיפול פסיכולוגי רגיל, המטפל "נובר" בעבר. הוא חוקר את ההיסטוריה של המטופל, את הילדות, את האירועים שעיצבו אותו. אבל מה קורה כשעושים את זה עם אדם דיסטימי? אנחנו בעצם גורמים לו לשקוע עוד יותר בקושי שלו.

תארו לעצמכם: הוא כבר חי מחושך לחושך. פעם הוא חי מאור לאור - היה אדם אופטימי, דילג על הקשיים, התמקד בטוב. עכשיו הוא כבר חי מחושך לחושך. ופתאום אנחנו מזמנים אותו להיזכר בכל מיני אירועים, אירועי חיים מאוד מאוד קשים, שפעם הוא דילג עליהם ואנחנו מייצגים אדם אופטימי. אז הוא פתאום שוקע בכל הנפילות של החיים שלו.

זה לא מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה משהו אחר לגמרי.

לכן במרכז פנימה אנחנו עובדים עם CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). זו גישה שמתמקדת בהווה, בכאן ועכשיו, ושמשלבת שני מסלולים מקבילים - המסלול ההתנהגותי והמסלול הקוגניטיבי. הטיפול הוא מהיר, יעיל, ועם אחוזי הצלחה גבוהים מאוד.

המסלול ההתנהגותי: שעורי בית שמשנים את המציאות

אחד הדברים המשמעותיים ביותר בטיפול שלי הוא שיש למטופל שעורי בית מאוד מאוד קצובים, מאוד מדודים, שהוא חייב לעמוד בהם. זה לא כמו טיפול מסורתי שבו מגיעים פעם בשבוע לשעה, משוחחים, והולכים הביתה. לא. זה לא מספיק.

המטופל מקבל משימות מדויקות, כמעט כמו מרשם רפואי. זה כמו שבן אדם צריך לבלוע שלוש פעמים ביום כדור אחרי אוכל - הוא מקבל הוראות מדויקות מהרופא. אותו דבר כאן.

פעילות גופנית: החיבור בין הגוף לנפש

המשימה המרכזית היא פעילות גופנית מסודרת. למשל בדיסטימיה, זה כלי מרכזי בטיפול שלי. עכשיו, המשימה תהיה שונה בין נוער למבוגר, אבל העיקרון זהה - זה משהו מאוד מאוד מסודר, מאוד מאורגן.

המטופל חייב - ואני מדגיש את המילה "חייב" - לצאת לפעילות גופנית פעם ביום, או פעמיים ביום, או שלוש פעמים ביום, תלוי במקרה הספציפי. ואני לא מדבר באופן כללי "תעשה קצת ספורט". לא. אני מדבר על משהו מאוד מאוד מדויק לו - סוג הפעילות, משך הזמן, התדירות.

למה זה עובד? הפעילות הגופנית מחזקת מאוד את הסרוטונין במוח - חומרים מיטיבים שמשפיעים לטובה על האנרגיה של האדם. האדם פתאום מתחיל להרגיש טוב יותר. הוא לא יכול להסביר למה. איך זה שמהליכה מהירה שלוש פעמים ביום במשך שלושים ארבעים דקות, פתאום הוא מרגיש טוב יותר? אבל זה פשוט קורה.

"הפוך": קודם מתחילים, אחר כך מגיע החשק

אבל כאן מגיע האתגר הגדול. האדם אומר לי: "תשמע, אין לי כוח לצאת. כשיהיה לי חשק, אני אקום ואלך."

ואני אומר לו משהו שהוא הפוך ממה שהוא חושב: "הפוך. אתה תקום ותלך, ואז יבוא חשק."

זה עיקרון מהותי בטיפול שלי. המוטיבציה לא מגיעה לפני הפעולה. הפעולה יוצרת את המוטיבציה. זה משהו שהוא חייב לקרות, והרבה פעמים אנחנו נצטרך גם להעזר באדם שני לצורך העניין.

ולכן או שאני אצמיד את בן או בת הזוג של המטופל, או שאני אצמיד מישהו מהמשפחה, שבעצם יעשה את זה איתו. מישהו שילווה אותו, יצא איתו להליכה, ידאג שהמשימה מתבצעת. וזה מה שבעצם יוביל אותו למצב נפשי טוב יותר.

תזונה נכונה: כשהאכילה הופכת להפרעה

נושא נוסף שצריך לטפל בו הוא תזונה. אנשים דיסטימיים לעיתים קרובות מפתחים הפרעות אכילה. יש כאלה שמשמינים - פתאום הם אוכלים בלי בקרה, נמצאים יותר בבית, לא משקיעים באוכל, אוכלים מאכלים לא בריאים. ויש כאלה שהולכים לכיוון ההפוך - פשוט לא אוכלים.

זה אגב שונה מדיכאון קליני, שבו בדרך כלל האדם לא אוכל. בדיסטימיה יש כאלה שהדיכאון משפיע עליהם על אי-אכילה, ויש כאלה שמשפיע עליהם על אכילת יתר, כי הם מדוכאים.

ושוב, כאן אנחנו צריכים אדם נוסף שייתן למטופל אוכל בריא שלוש פעמים ביום. יחד עם הפעילות הגופנית, זה ישדר לגוף של המטופל איזשהו מסר, והגוף משדר לנפש, שיש פה תהליך של הבראה. ואז האדם הזה בעצם מגיע למקום יותר חי, יותר שמח, יותר מואר. והדברים שהתפתחו בצורה טבעתית וגרמו לו לחנק נפשי - פתאום הוא פורץ את המסגרות האלה.

המסלול הקוגניטיבי: שינוי האמונות שמנהלות את החיים

זה המסלול השני בטיפול. כאן אנחנו עובדים על משהו עמוק יותר - על האמונות שמדריכות את החיים של האדם.

אם נחזור לרגע לרעיון של "אמונות מגבילות" - אלו אמונות שמגבילות את החיים, שמקטינות את האדם. כשהמטופל נמצא באיזושהי תודעה שאומרת "העולם מסוכן", "האנשים רוצים לפגוע בי", "הם לא רוצים בטובתי", "כל אחד רוצה רק את האינטרסים שלו" - אלו אמונות שמאוד מאוד מגבילות, מאוד מקטינות את האדם.

המטרה שלי היא לעבוד על מעבר מאמונות מגבילות לאמונות מצמיחות. אני רוצה שהמטופל יגיע למצב שבו המציאות נראית לו אופטימית יותר, שבו אנשים נראים לו יותר טובים. ואני מפגיש אותו עם מציאות חיים כזאת - והוא יוצא מתוך אמונה מגבילה לתוך אמונה מצמיחה.

מי מנהל את מי? החיים או אתה?

יש כאן נקודה עמוקה שאני רוצה להדגיש. המטופל בעצם קולט שהוא זה שקבע לעצמו את השד שבו הוא נמצא. הוא היה באיזשהו "שד" שהקטין את החיים שלו, ועכשיו אנחנו מביאים אותו למקום שבו הוא מנהל את החיים שלו.

כשאדם בא ואומר לי "החיים נגזר עליי, זה הגורל" - הוא בעצם אומר "החיים מנהלים אותי". אני רוצה להפוך את זה. אני רוצה שהוא יגיע למקום שבו הוא מנהל את החיים.

שיטת העבודה של ברון קייטי

איך עושים את השינוי הזה? פה זה לא משהו התנהגותי שאפשר פשוט להורות לו לעשות. פה אנחנו משתמשים בכלי נוסף של CBT - שיטת העבודה של ברון קייטי.

דרך כמה שאלות מדויקות, אני מפגיש את האדם עם האמונה שלו. והוא בעצם קולט, בצורה חווייתית, שהוא חי תחת אנרגיית חיים שרק הולכת ומקטינה אותו. זה לא משהו שאני אומר לו - זה משהו שהוא חווה בעצמו.

טיפול מול הוראה: למה חוויה עדיפה על לימוד

וזה מביא אותי לנקודה חשובה על ההבדל בין הוראה לטיפול. בעולם ההוראה, בא אדם ואומר לך מה הדרך הנכונה. ויש אנשים שזה מתאים להם - הם שומעים איזה אדם גדול, מה הדרך הנכונה, והם הולכים בעקבותיו. זה יפה.

אבל בעולם הטיפול? האדם מצמיח את זה בתוך עצמו.

הרבה פעמים ילדים או נערים אומרים לי: "מה אתה בא לחדש לי? דיברת עם גדולי הרבנים, הם אמרו לי את אותם הדברים, וזה לא נכנס לי ללב. מה אני יכול לעשות?"

ואני אומר להם: "תשמע, אני לא הולך להגיד לך שום דבר. אתה הולך לפגוש את זה בעצמך."

זה ההבדל המהותי. חינוך זה סיפור של שמיעה ולימוד. טיפול זה מפגש חווייתי. כשיש חוויה של אדם שהוא נפגש עם משהו שמשפיע עליו מאוד - זה יכול להיות לרעה, כמו מלחמת שמחת תורה, שיכולה להוליד תובנות מאוד מאוד קשות ולהקטין אותו. אבל זה יכול גם להיות לטובה.

אני רוצה שהמטופל ייפגש עם כוחות חיים שהוא עדיין לא הכיר, ושאותן כוחות חיים יגדלו אותו מבפנים. זה לא סיפור חיצוני של שמיעה ולימוד - זה סיפור חווייתי פנימי שמפגיש אותו עם כוחות של צמיחה.

מופנם או דיסטימי? האתגר בזיהוי

שאלה שאני מקבל הרבה: "איך אני יכול לדעת אם מישהו מופנם או שהוא סובל מדיסטימיה?"

זה אתגר אמיתי, כי הסיפור הזה בין מופנם לבין דיסטימי - הוא מאוד מאוד מבלבל. אדם מופנם הוא אדם חי, בסדר, הוא פשוט באמת יותר מופנם באופיו. לעומת זאת, אדם עם דיסטימיה הוא אדם שלא חי - הוא רק מתפקד.

המפתח לזיהוי הוא השינוי. אם אנשים שמכירים את האדם לאורך שנים מזהים שינוי דרמטי - הם אומרים "זה לא הוא, אנחנו מכירים אותו המון שנים, זה פשוט הולך ומתדרדר" - כאן יש בעיה.

אם האדם פעם היה מארגן קידושים, היה "ארוך החיים" בבית כנסת, אהב לצאת עם חברים, שיחק ספורט - וכל זה נעלם, בעוד שהוא עדיין מתפקד בעבודה ובחובות הבסיסיות - זו דיסטימיה. יש את יוסי של לפני המלחמה, ויש את יוסי שאחרי המלחמה - זה כאילו יוסי אחר.

כמה נפוצה דיסטימיה?

לפי הניסיון והמחקר, כאחוז מהאוכלוסייה סובלים מדיסטימיה - גברים ונשים כאחד. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל כשחושבים על כמה קשה לזהות את המצב הזה, יכול להיות שהמספר האמיתי גבוה יותר.

מי מגיע לטיפול? התפקיד המכריע של המשפחה

בדרך כלל לא האדם עצמו יוזם את הטיפול. הוא ימשיך לתת הסברים, להצדיק, לומר "נוח לי במקום הזה, וזה בסדר גמור". והרבה פעמים אנשים יראי שמים ייתנו לזה איזושהי הצדקה רוחנית: "אני לא צריך את כל לב לעולם הזה."

לרוב, בן או בת הזוג, או אנשים שסובבים אותו, הורים לילדים - הם אלה שישלחו אותו לטיפול. הם ירגישו שיש פה משהו שונה. והם יגידו לו: "תשמע, כדאי לך ללכת." וזו בעצם ההצלחה הטיפולית - שהמשפחה מזהה ופועלת.

זו גם הסיבה שהמשפחה חייבת להיות מעורבת בטיפול עצמו. כי בלי שמישהו יצמיד אותו לפעילות הגופנית, ידאג לתזונה הנכונה, יתמוך בתהליך - הטיפול לא יצליח. המשפחה היא שותפה פעילה, לא רק צופה מהצד.

אם אתם מזהים את הסימנים האלה בעצמכם או במישהו שאתם אוהבים, אל תחכו. דיסטימיה היא לא משהו שעובר מעצמו. זה מצב שדורש טיפול מקצועי, מחויבות, ותמיכה משפחתית. ככל שמתחילים מוקדם יותר - כך הטיפול יעיל יותר והדרך לחזרה לחיים קצרה יותר.

לפרטים נוספים על טיפול ב-CBT ועל הקורסים שלנו במרכז פנימה, אתם מוזמנים ליצור קשר.